פסק-דין בתיק ע"א 6989/09

השופט נ' הנדל:

1.         מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתא 3509/01 (כבוד סגן הנשיא ע' חבש), אשר דחה את תביעת המערערים וחייבם בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין למשיבים בסך 10,000 ש"ח. זהו גלגולו השני של התיק - שעניינו רשלנות רפואית - בפני בית משפט זה.

השתלשלות ההליכים עד כה

2.       תחילתה של פרשה סבוכה זו בהגעת המערערת למרפאתו של ד"ר מחמוד עמאר בחברון לצורך קבלת טיפול לזירוז היריון. בחלוף זמן קצר מהטיפול הרתה המערערת ונשאה ברחמה ארבעה עוברים. ד"ר שהין - אשר טיפל במערערת בשלביו הראשונים של ההיריון - הפנה אותה להמשך מעקב וטיפול בבית החולים "הדסה" או במרפאת החוץ של בית החולים "מקאסד". המערערת בחרה לפנות לבית החולים "מקאסד" (להלן 'בית החולים'), כיוון שקיבלה התחייבות אך למרפאתו בהיותה תושבת חברון. ואכן, ביקרה המערערת במרפאת החוץ מספר פעמים. בביקורה בתאריך 6.1.1999 - בו התלוננה על כאבים בגב התחתון והפרשה וגינאלית דמית ריבית - אושפזה המערערת במחלקה הטרום לידתית לשם מנוחה, עצירת התכווצויות ומניעת לידה מוקדמת וכן ניתן לה טיפול תרופתי (INDOMETHACIN). כחמישה ימים מאוחר יותר, ביום 11.1.99, החלה המערערת לחוש בכאבי גב ובטן, המלווים בהפרשה דמית. הכאבים החמירו עד אשר נזקקה יום למחרת לקבלת משככי כאבים להקלת סבלה. בשעה 9:40 ביום 12.1.99 נקבע על ידי רופא שהמערערת מצויה בלידה פעילה. היא הועברה לחדר לידה, שם הכנס לה עירוי ורידי, נלקח דם לצורך הצלבה, נערכו הכנות ללידת העוברים ונמסרה הודעה לרופא הילודים. סמוך לשעה 12:10 נולדו ארבעת הפגים, שניים מתוכם (הראשונה והשלישי) בלידת עכוז מסייעת. יום למחרת, בתאריך 13.1.99, שוחררה המערערת לביתה. ארבעת הפגים נפטרו זמן קצר לאחר הלידה - כך לפי בית המשפט המחוזי, אשר ציין כי "אין לדעת מה בדיוק ארע, לאחר שהועברו לטיפולם של רופאי הילדים, בשל היעדר תיעוד".    

3.       לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה תביעה שעניינה טענה לרשלנות רפואית מצד המשיבים וכן הפרת חובה חקוקה על ידי בית החולים מקאסד. המערערים טענו לשורה ארוכה של מחדלים מצד בית החולים "מקאסד": אי העלאת האפשרות לדילול עוברים, אי ביצועו של ניתוח קיסרי, טיפול רשלני עובר ללידה ובמהלכה, העסקת צוות רפואי בלא רישיונות מטעם משרד הבריאות וגרימת נזק ראייתי. באשר למדינה, נטען כי זו התרשלה בכך שאפשרה לבית החולים "מקאסד" להעניק שירות רפואי בלא ההיתרים הנדרשים ואף לא העבירה לבית החולים את הנחיותיה וחוזרי מנכ"ל משרדה, כמקובל. בית המשפט המחוזי בפסק דינו מתאריך 21.09.2005 (להלן 'פסק הדין הראשון') דחה את התביעה נגד המדינה וקיבל באופן חלקי את התביעה נגד בית החולים "מקאסד"- כפי שיתואר להלן.

ביחס לבית החולים "מקאסד" נקבע כי זה העניק לאם "טיפול ראוי וסביר" הן מבחינת מעקב ההיריון והן מבחינת טיב הטיפול למניעת לידה מוקדמת ואי מתן סטרואידים. באשר לטענה בדבר אי עריכתו של ניתוח קיסרי, נפסק שבית החולים לא התרשל בבוחרו בשיטת הלידה הוגינאלית על פני ניתוח קיסרי ושבכל מקרה ניתוח קיסרי לא היה מביא בהכרח לתוצאה שונה. לעניין סוגיית דילול העוברים נקבע כי בית החולים התרשל בכך שלא הציג אופציה טיפולית זו בפני ההורים, אך שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בהקשר זה. בדומה, נקבע כי בית החולים לא התכונן כראוי ללידת ארבעת הפגים, אולם לא נמצא קשר סיבתי בין היעדר ההכנה לבין מות הפגים. בשאלת הטיפול בפגים לאחר לידתם, הבחין בית המשפט המחוזי בין הטיפול הרפואי בפגים בחדר הלידה לבין הטיפול בפגים לאחר צאתם מחדר הלידה. בעוד הטיפול מהסוג הראשון הוגדר כ"בסיסי" וכ"סביר, הגם שלא היה אגרסיבי", הטיפול מהסוג השני היה כרוך ב"כשל ברישום וחוסר מידע לגבי אופי הטיפול בילודים, זהות אנשי הצוות וסיבת מותם של הילודים". עוד התקבלה טענת המערערים להפרת חובתו של בית החולים לדווח למשרד הבריאות אודות מות הפגים ונדחתה טענת האם לדיכאון בעטייה של מסכת האירועים שאפפה את הלידה. הובהר כי גורלם של הפגים נחרץ בלא קשר סיבתי "ברור" להתרשלותו של בית החולים. זאת, לנוכח סיכויי ההישרדות הנמוכים של הפגים כפועל יוצא מעצם טיבו של ההיריון. צוין כי "אף אילו שרדו העוברים, אזי עלולים היו, ברמת סיכון גבוהה מאוד, לסבול מנכויות קשות". בית המשפט המחוזי הורה לבית החולים "מקאסד" לפצות את המערערים בסכום גלובאלי העומד על 150,000 ש"ח בגין הפגיעה באוטונומיה של האם, הפרת זכויותיה מכוח חוק זכויות החולה והרישום הרפואי הלקוי והחסר.

באשר לתביעת המערערים נגד המדינה, הוחלט שאין לחייב את המדינה בשל אי פיקוח על ביצוע הנחיותיו של משרד הבריאות, הואיל ועסקינן בהנחיות שהינן בגדר המלצות ותו לא. עוד נפסק שלא הוכחו טענות המערערים בדבר העסקת רופאים בניגוד להסכמים קיבוציים ולהנחיות משרד הבריאות. אומנם, נקבע, המדינה הפרה את חובת הזהירות כלפי המטופלים בבית החולים "מקאסד", בכך שלא פיקחה כראוי על הסדרת הרישוי. אולם, היות שלא הוכח כי התרשלותם של הרופאים כמתואר נבעה מהיעדר הרישיון הישראלי - הוכרע שאין קשר סיבתי בין היעדר רישיון ישראלי לעיסוק ברפואה לבין מות הפגים.   

4.       לבית משפט זה הוגשה בקשת רשות ערעור מטעמם של המערערים על שתי החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי (רע"א 4385/04) וכן ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין (ע"א 9214/05). בית המשפט העליון מצא שיש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולדון בה לגופה. יצוין כי החלטות הביניים עניינן גילוי מסמך - מכתב מטעם סגן מנהל בית החולים, ד"ר אבו לבדה, אשר עליו הסתמך המומחה מטעם המשיבים פרופסור שנקר בחוות דעתו הרפואית - ותיקון כתב התביעה בדבר תחולת "הלכת השנים האבודות" על נסיבות המקרה דנא. בית המשפט העליון (השופטים א' ריבלין, א' רובינשטיין וי' אלון) עיין במסמך האמור וקבע ש"אין מקום לחיסוי כמות שהוא, אף כי יכול בית המשפט המחוזי לשקול אם ניתן ליישם את הצעת מקאסד באשר לשינוי בחוות דעת פרופ' שנקר, והדברים נאמרים מבלי שנביע דעה על כך". ביחס להחלטה המורה על דחיית הבקשה לתקן את כתב התביעה בדבר תחולת "הלכת השנים האבודות", קבע בית משפט זה - מבלי להביע עמדה לגופם של דברים - כי המערערים יוכלו לתקן את כתב התביעה וביה"ח מקסאד יוכל אף הוא לתקן את כתב ההגנה, בלוח הזמנים שייקבע על ידי בית המשפט המחוזי. משכך הוחזר הדיון בשתי החלטות הביניים לבית המשפט המחוזי. פסיקה זו הובילה גם, באותו שלב, למחיקת הערעור שכנגד מטעם בית החולים "מקאסד", תוך שמירה על זכויותיו.

במסגרת הערעור נגד המדינה, דן בית משפט זה בשאלה האם התרשלה המדינה בפיקוח על בית החולים "מקאסד" ובעמדתה שלא לסגור אותו. חרף הבעייתיות העולה מרישוי בית החולים "מקאסד" ומרישוי רופאיו, קבע בית משפט זה כי משנמצא בפיקוח שנערך כי בית החולים מתפקד באופן סביר ו"ממלא תפקיד חשוב בטיפול באוכלוסיה הערבית בירושלים וגם מעבר לה בשטחי יו"ש- הגדה המערבית" - אין להתערב בעמדת המדינה שלא לסגור את בית החולים על פי סעיף 25א לפקודת בריאות העם 1940. כמו כן, לא מצא בית המשפט העליון "טעם מבורר" להתערבות בממצאי בית המשפט המחוזי ועל כן אימץ קביעותיו לפיהן הגם שחובת הזהירות הנזיקית מצד המדינה הופרה, אין בכך - כממצא העומד כשלעצמו - להקים עילת רשלנות. צוין כי "אין להקל ראש בעניין הרישוי, אך משהוכח כי הכשל בעניין זה כרוך בנסיבות המיוחדות של בית החולים ובחלקו הוא בעל אופי פורמלי, גם נחלשת משמעותה המהותית של ההפרה" (פסקה (5) לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין). בדומה, נקבע לעניין חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות, הכוללים המלצה בסוגיית דילול עוברים ואשר לא הגיעו במלואם לבית החולים "מקאסד", ש"אין מקום להתערבות בממצאי עובדה... הגם שהתמונה המצטיירת בעניין החוזרים אינה מלבבת כשלעצמה. אך עם זאת, הדעת נותנת כי גם בקשר לכך ישקלו הדברים על-ידי הגורמים הרלבנטיים" (פסקה (6) לפסק דינו של השופט רובינשטיין). עוד הוסף כי לא נפל דופי במתן רישיון להפעלת יחידה ל"טיפול מיוחד בילוד" (מחלקת פגים) - במקום מחלקת "טיפול נמרץ יילודים". לפיכך, ו"לאחר שהופעל שיקול הדעת באשר לאופיו המיוחד, מעמדו של בית החולים מקאסד והצורך בו... ולאחר שנמצא כי הרופא שעסקו באירוע המצער בו עסקינן היו בעלי הכשרה רפואית גבוהה בבריטניה או בישראל.." - הוחלט שלא להיעתר לערעור כלפי המדינה.

5.       אחר דברים אלה, הושב התיק לבית המשפט המחוזי, לדיון במספר סוגיות כהנחייתו של בית משפט זה: גילוי מכתבו האמור של ד"ר אבו לבדה ותחולת הלכת השנים האבודות. לאחר שבחן את קביעותיו העובדתיות והמסקנות המשפטיות בפסק הדין הראשון ומשלא ראה לשנותן, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים וחייבם בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח (להלן 'פסק הדין השני'). באשר לטענת המערערים כי יש לחשוף את מכתבו של ד"ר אבו לבדה, עליו נחקר פרופסור שנקר, קבע בית המשפט המחוזי שבמהלך החקירה נודעו לבאי כוח המערערים "עיקרי" המכתב, חרף החיסיון שהוטל על המכתב גופו. צוין כי הן פרופסור שנקר והן ד"ר אבו לבדה לא זומנו להעיד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ושבא כוחם של המערערים "לא טרח לברר השפעת האמור במכתבו של ד"ר אבו לבדה על תוצאות פסק דינו של בית משפט זה, ולא בכדי. הרי הדברים הוצגו בפועל בפני ב"כ התובעים, זכו להתייחסותו בסיכומיו שבתום ההליך הקודם ונשקלו כמובן בפסק הדין הסופי" (פסקה 38 לפסק הדין השני). משכך, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו של בית החולים "מקאסד". בית המשפט המחוזי שב והבהיר קביעותיו בדבר היעדרה של חבות נזיקית מצד בית החולים בטיפול באם ובפגים, לרבות הטיפול בפגים לאחר הלידה, אי ביצועו של הליך דילול עוברים ואי עריכתו של ניתוח קיסרי. לעניין שאלת תחולתן של עוולות נזיקיות שונות ונוספות - דוגמת, הפרת חובה חקוקה והפרת חובה חוזית מכוח מערכת היחסים שבין בית החולים "מקאסד" לבין האם - נקבע שאין להידרש אליהן משפוצו המערערים ומשנדונה סוגיית ההסכמה מדעת בהרחבה במסגרת פסק הדין הראשון. לאור כל האמור לעיל, התייתר הצורך לדון בראשי הנזק הנטענים, כל שכן בסוגיית "השנים האבודות" - חרף תיקון כתב התביעה, שאושר על ידי בית משפט זה.

טענות הצדדים

6.         המערערים שבו וטענו בפנינו כי בית החולים "מקאסד" התרשל משלא הציג בפניהם את האפשרות לבצע דילול עוברים ושקיים קשר סיבתי בין אי מסירת האינפורמציה לבין מות הפגים. זאת, הן אם נטל ההוכחה עבר לכתפי בית החולים בעטיו של הנזק הראייתי שגרם למערערים בדמות חסרים ברשומות הרפואיות והן אם נותר נטל השכנוע לרבוץ על שכמם. לשיטתם, רשלנותו הנטענת של בית החולים מצאה ביטויה אף בשורה ארוכה של מחדלים: אי עריכתו של מעקב היריון תקין; אי מניעתה של לידה מוקדמת והימנעות ממתן סטרואידים; היעדר הכנה ללידת 4 הפגים; ביצוע לידה נרתיקית ולא ניתוח קיסרי; הפרת חובות חקוקות לפי חוק זכויות החולה ועוולת הרשלנות בעטיים של רישומים לקויים וחסרים; אי מתן טיפול לפגים לאחר הלידה ובפרט ההתרשלות בטיפול בהם לאחר יציאתם מחדר הלידה. המערערים סבורים כי מכתבו של ד"ר אבו לבדה, עליו הוטל חיסיון הגם שפרופסור שנקר התבסס עליו בעדותו, מחייב את שינוי פסק הדין הראשון לטובתם. זאת, מאחר שהוא מוכיח לגישתם שבית החולים "מקאסד" "במודע נמנע מלהציע דילול עוברים ו/או טיפול בפגים לאחר היוולדם במטרה להביא למותם סמוך לאחר הלידה "הטבע יעשה את שלו"" (סעיף 15 להודעת הערעור). בנוסף, העלו המערערים טענות מכוח הולדה בעוולה והלכת השנים האבודות.   

          מהעבר האחר, מאמצים המשיבים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות. נטען כי עסקינן בערעור על ממצאים עובדתיים - בו נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב. באשר לסוגיית דילול העוברים, נקבע כי לא חלה על בית החולים החובה לבצע הליך כגון דא, הואיל ומדובר בבית חולים שאינו נוהג לבצעו מטעמים דתיים ומצפוניים. בהקשר זה, נטען אף כי טענת המערערים שהיו בוחרים לבצע דילול - לו הייתה ניתנת להם האפשרות לכך בזמן אמת - אינה אלא "חוכמה שלאחר מעשה", עומדת בניגוד לדתם ואין זה סביר שהיו נוהגים כך. לכן, אין לאתר קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין הנזק הנטען. עוד צוין כי ביצוע דילול עוברים כרוך בסכנה לשלום ההיריון כולו. באשר למעקב ההיריון של המערערת חזרו המערערים על ממצאיו של בית משפט קמא, לפיהם היה ההיריון תקין לכל אורך אשפוזה. לעניין הטענה בדבר אי ביצוען של בדיקות חיוניות, הוטעם כי האם לא התייצבה בבית החולים בתקופה בה מתבצעת בדיקת מערכות - שבועות 19 ו-20 להריון - ושבהיריון של ארבעה עוברים בדיקה לגילוי מומים "אינה עוזרת". בכל מקרה, בוצעו כל הבדיקות החיוניות והתוצאות נרשמו בתיקה של המערערת.  לעניין חוזרי משרד הבריאות שלא קוימו, כפי הנטען, על ידי המשיבים - הודגש כי נוהלי משרד הבריאות הינם בגדר הנחיות בלבד. ביחס למתן סטרואידים ועיכוב הלידה, צוין כי בהריונות מרובי עוברים השפעת הסטרואידים אינה מוכחת ושאף קיימים בתי חולים בהם מתן סטרואידים אינו בגדר הפרקטיקה המקובלת. באשר לטענה בדבר הצורך בביצועו של ניתוח קיסרי, נטען כי בניתוח קיסרי לא היה לשנות את התוצאה הטרגית ושסיכויי ההישרדות של העוברים היו בכל מקרה נמוכים מאוד אם לא אפסיים. בנוגע לסוגיית הטיפול בעוברים לאחר לידתם, מאמצים המשיבים את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה ניתן לפגים טיפול רפואי בסיסי ושלא הייתה חובה ליתן להם "טיפולים דרסטיים". לאחר לידת העוברים, נטען, הללו הועברו ליחידה לטיפול נמרץ פגים וניתנה להם הנשמה באמצעות חמצן. הפגים, נטען, "נפטרו מפאת פגותם" ולא בגלל טיפול זה או אחר שניתן להם או שנמנע מהם על ידי בית חולים מקאסד. עוד דחו המשיבים את הטענה בדבר תחולת כלל "הדבר מדבר בעדו". באשר למכתבו של סגן מנהל בית החולים מקאסד, ד"ר אבו ליבדה, מציינים המשיבים כי המכתב מתוארך ב-5/3/2002 - דהיינו, שלוש שנים לאחר הלידה. ד"ר ליבדה לא טיפל במערערת בכל שלב והמסמך לא נערך לצורך טיפול בה או במהלכו. במכתב אף אין עובדות "חדשות" שלא צוינו בחוות דעתו של פרופסור שנקר, אשר נחקר ארוכות בנושא ובית המשפט המחוזי אימץ את עמדותיו.    

דיון

7.            סוגיות קשות וסבוכות מעלה המקרה הטרגי שבפנינו. כל סוגיה מורכבת היא וניצבת בפני עצמה, אך חוט השני בין הקושיות עניינו רכיב הקשר הסיבתי. המערערים טוענים לשרשרת מקרי רשלנות רפואית מצד המשיבים. כידוע, קיומה של רשלנות רפואית נשען על הקשר הסיבתי בין הנזק לבין הפרת חובת הזהירות על ידי המעוול. באין קשר סיבתי - מתייתר הדיון בשאר השאלות המשפטיות הנעורות במקרנו. טרם נפנה לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי בנסיבות דנא - מן הראוי להבהיר כי המסד העובדתי, שהונח על ידי בית המשפט המחוזי ואושר בהקשרים הרלוונטיים על ידי בית משפט זה בגלגולו הראשון של התיק, יהווה את נקודת המוצא. זאת, מהטעם שלא הוצגו סיבות המצדיקות חריגה מהכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, לאור יתרונה של האחרונה בדמות התרשמות בלתי אמצעית מהראיות והעדויות. יתר על כן, עסקינן בתשתית עובדתית שנבחנה בהיקף מסוים מספר פעמים על ידי ערכאות שונות. אשר על כן, לא מצאתי סיבה שבדין להתערב בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי. 

כזכור, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יבחן מחדש שתי החלטותיו באשר לגילוי מכתבו של ד"ר אבו לבדה ותחולת הלכת "השנים האבודות". באשר לשאר הטענות בערעור ביחס לבית החולים מקאסד, ציין חברי השופט א' רובינשטיין בפסק דינו כי זכויות הצדדים שמורות להם לאחר קבלת פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי. לצורך ההכרעה בתיק דנא שומה עלינו להתמקד, אפוא, בשלוש סוגיות מרכזיות: ההימנעות מהעלאת האפשרות לביצוע דילול עוברים, שאלת הרשלנות וקיומו של נזק ראייתי. כאן המקום לציין כי באשר לשאלת הרשלנות, טוענים המערערים לרשלנות רפואית בדמות אי ביצועו של ניתוח קיסרי וכן טיפול רשלני עובר ללידה, במהלכה ולאחריה. כפי שיובהר בהמשך, למשוכת הקשר הסיבתי מסור תפקיד מכריע בנסיבות המקרה. אדון בסוגיות לפי סדרן.

דילול עוברים

            נפתח בטענת המערערים באשר להפרת חובת הגילוי כלפיהם, אשר מצאה ביטויה בכך שלא יודעו בדבר האפשרות לבצע דילול עוברים. בפסק דינו הראשון פיצל בית המשפט המחוזי את הדיון בשאלת הדילול לשלושה חלקים: ראשית, יעילותו הרפואית של הליך דילול העוברים. שנית, היקף חובת היידוע של הרופא המטפל כלפי המשיבים על דבר קיום ההליך, גם אם הדבר מנוגד לצו מצפונו. ושלישית, קשר סיבתי בין היידוע לבין הבחירה לבצע דילול. באשר ליעילות ההליך, צוינו הסיכונים הנשקפים לעוברים ולשלום ההיריון כולו כתוצאה מהדילול - זאת, בין אם יבוצע הדילול במועד האופטימאלי (שבועות 11-14) ובין אם בשלב מאוחר יותר. כמו כן, הטעים בית המשפט המחוזי כי "יש לקחת בחשבון את הסיכוי הזעיר להגברת שרידות העוברים, אל מול הסיכונים, הבלתי מבוטלים, אשר נשקפים לחיי האישה ההרה" (עמוד 19 לפסק הדין הראשון). הערכה זו מתחזקת נוכח נתוניה המיוחדים של המערערת, "כמי שעברה טיפולי פוריות מסכני חיים וכן כמי שנשאה ברחמה ארבעה עוברים - היריון, אשר הסכנה הנשקפת ממנו להפלה גדולה ביותר" (שם, עמוד 20). הואיל ובהחלטה לעניין הדילול מעורבים גם "גורמים שיוכיים רבים (אמונה, תרבות, רקע סוציו-אקונומי, סביבה וכו'), שיש לתת עליהם את הדעת" - נפסק כי אין לקבוע מסמרות בדבר תקינות ביצוע הדילול או אי ביצועו על פי אמות מידה רפואיות (שם, עמוד 19). ביחס לקיומה של חובת היידוע, נקבע כי למערערת לא סופר כלל על הליך הדילול ובכך יש להפר את חובת המשיבים להציג בפניה המידע הרלוונטי, להסבירו ולהותיר את מושכות ההחלטה הסופית בידיה. זאת, גם אם לבית החולים ישנה התנגדות נחרצת לעצם ביצוע ההליך. ברם, חרף קיומה כאמור של התרשלות מצד המשיבים - נדחתה טענת המערערים בהיעדר קשר סיבתי עובדתי בין "עובדת הפרת בית החולים את חובת יידוע התובעים בדבר הליך דילול העוברים לבין הנזק הנטען - פטירת ארבעת הילודים בסמוך לאחר לידתם". בית משפט קמא הביע התרשמותו כדלקמן (שם, עמוד 22; ההדגשה במקור):                

"התובעים טוענים, כי אילו הוצע להם הליך הדילול מראש, היו לבטח בוחרים בו... אינני מאמין לתובעים בעניין זה. טענתם, כי היו מסכימים להמית חלק מן העוברים נובעת מרצונם לתמוך בתביעתם זו. הם יודעים, כי "הסכמתם" זו איננה מחייבת אותם לדבר כלשהו, כעת. אף שבית החולים התרשל במתן המידע הדרוש, לא נראה לי, כי הימנעות ממתן מידע זה גרמה לתובעים עוול כלשהו. מעדויות התובעים עולה, כי גם כעת, לאחר שהוסבר להם במה מדובר, אין הם מודעים לסיכונים הרבים הכרוכים בביצועו של ההליך האמור. התובעת מאשרת, כי אינה מודעת לכך, שהליך הדילול טומן בחובו סכנה גם לעוברים הנותרים, אותם מתיימרים להציל (עמ' 49), ובדומה לה מעיד גם התובע, כי לא ידע שהליך דילול העוברים עלול להביא להפלת ההיריון כולו. התובע נשאל מה היה עושה לו ידע מראש על הסכנה הנשקפת להיריון כולו, והשיב, כי זוהי החלטה שקשה לקבל ויש לקבל את המלצת הרופא בנדון (עמ' 41).